החלטה בתיק עמ"ת 38229-06-12

כנגד העורר (יליד 1957) הוגש כתב אישום אשר מייחס לו כי לאחר היכרות של מספר חודשים עם קטינה ילידת 23/9/97, ובשני מועדים שונים במהלך חודש אפריל 2012, קיים עמה יחסי מין. לפיכך, יוחסו לו עבירות של בעילה אסורה בהסכמה עם קטינה מתחת לגיל 16.

יחד עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, ולאחר שלא הייתה הסכמה בנוגע לראיות לכאורה, בחן ביהמ"ש (כב' השופטת שמואלי - מאיר) את חומר הראיות ומצא כי ישנן ראיות לכאורה, המספיקות לשלב זה של הדיון. בהחלטה נפרדת הורה ביהמ"ש, על שחרורו של העורר וקבע, כי ישהה בתנאי מעצר בית מלאים בבית בנו באילת, בתוספת ערבויות ותנאים נוספים.

הערר הופנה הן כנגד הקביעה כי ישנן ראיות לכאורה והן כנגד תנאי השחרור.

עיקר הטענות שהועלו בפני הועלו גם בפני בימ"ש השלום ונבחנו על ידו. טענות אלה, במהותן, מופנות כנגד מהימנות גרסתה של המתלוננת - אם כיוון שחוות הדעת  של המומחית שבדקה את המתלוננת אין בה כדי לאשש את תלונתה, ואם כיוון שהתלונה הוצאה מהמתלוננת בנסיבות אשר ב"כ העורר תאר כסחיטה רגשית.

די בכך שבשלב זה של הדיון, אין ביהמ"ש נדרש לבחינת מהימנות העדים כדי לדחות את טענתו של ב"כ העורר. אולם, משגם בימ"ש השלום בחן את חוות הדעת שהוגשה לאחר בדיקת המתלוננת, הרי שמצאתי לנכון לציין, כי גם לעמדתי אין בחוות דעת זו כדי לאיין את עדות המתלוננת ואת עיקרי תלונתה. בוודאי שלא בשלב זה של הדיון.

חוות הדעת שניתנה על ידי ד"ר גיפס מהמכון לרפואה משפטית קובעת, על סמך בדיקתה של המתלוננת:

" .. הנני מחווה דעתי כי לא נמצאו סימני חבלה טרייה או ישנה.

החדרת חפץ נוקשה, כגון פין בזקפה, בין שפות הפות, לא בהכרח מותירה סימני חבלה טרייה.

עקב שיתוף פעולה חלקי בלבד בזמן הבדיקה, לא ניתן להעריך אם נקב קרום הבתולין מאפשר החדרת פין בזקפה ללידן.

לסיכום: לא ניתן לאשר או לשלול את עיקרי התלונה".

המשטרה פנתה אל המומחית בבקשה להבהרת חוות הדעת, ולמעשה ציינה בפני החוקר שפנה אליה את שניתן למצוא ממילא בחוות הדעת, דהיינו - כי ממצאי הבדיקה חלקיים בלבד עקב חוסר שיתוף הפעולה של המתלוננת וכי ייתכן כי קרום הבתולין לא יקרע גם במידה והיו יחסי מין מלאים בטרם הבדיקה.

לא הוגשה חוות דעת הסותרת חוות דעת זו, ולכן, לכאורה, אין בעובדה שהמתלוננת נמצאה, ככל הנראה, עדיין בתולה בעת בדיקתה, כדי לשלול את מהימנותה ואת עיקרי תלונתה.

טרוניה נוספת הפנה ב"כ העורר גם לדרך הוצאת התלונה מהמתלוננת. ואכן, לא מדובר בתלונה אלא בגרסה שמסרה לאחר השתדלות רבה הן של בני משפחתה והן של המשטרה. עולה מדברי המתלוננת, כי היא ברחה מביתה והעורר מצא דרך לתת לה מקלט במלונית שם שהו במשך מספר שעות ובמשך מספר ימים. כבר כאן אציין, כי העורר הפר לא רק בקיום יחסי המין עם המתלוננת, למרות שהוא מודה שהוא מכיר אותה, אלא גם בשהייה משותפת עמה באותה מלונית. אלא, שעל פי עדויות בעל המלונית ופקיד הקבלה במקום ואף לאור קבלה שהוצאה על שמו של העורר, הרי שהשניים שהו במשותף במקום ויש לכך לא רק לחזק את גרסת המתלוננת באשר לעצם השהייה המשותפת, אלא גם לחזק את גרסתה נוכח שקריו של העורר לכאורה. הוא הדבר גם בתמונות שבתיק החקירה שבהם נראים העורר והמתלוננת בתנוחות אינטימיות, דבר שאף הוא מחזק את גרסתה של המתלוננת ושולל לכאורה את גרסת העורר.

באשר לדרך קבלת האינפורמציה מהמתלוננת, הרי שגם אם נכונים דבריו של ב"כ העורר בעניין זה, עדיין אין בדברים אלה כדי לשלול את תוכן הדברים בשלב זה של הדיון. אם בכלל, ניתן לראות בכך דווקא חיזוק לנאמר בכתב האישום, שהרי המתלוננת, בברור, אינה מעוניינת להטיל רפש בעורר, היא אוהבת אותו ומצאה בו תמיכה. עולה כי אין היא מפלילה אותו מתוך רצון לנקמה, וממילא כתב האישום שהוגש נוכח דבריה, אך מייחס לעורר בעילה אסורה בהסכמה בשל הפרש הגילים הרב בינו לבין המתלוננת ומתוך החזקה כי ידע את גילה הצעיר.

משכך, אינני סבורה כי שגה ביהמ"ש כאשר קבע שישנן ראיות לכאורה.

אשר לחלופת המעצר, הרי שביהמ"ש נעתר בעניין זה להצעתו של העורר. העורר לא ביקש מבימ"ש השלום כי יופנה לקבלת תסקיר, אולם העלה בקשה זו בפני ונדמה כי נוכח הראיות שבתיק, מצבו האישי של העורר ומצבה של המתלוננת, תסקיר בעניינו של העורר הינו חיוני.

אשר על כן, אני מורה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר על העורר.

התסקיר יוגש לבימ"ש השלום בתוך 14 יום מהיום וביהמ"ש מתבקש לקבוע דיון בפניו לבחינת חלופת מעצר בתום המועד האמור.

כפוף לכך הערר נדחה.